שירותי הבריאות הפכו במהלך ארבעת או חמשת העשורים האחרונים וחשפה שינוי הדרגתי בעיסוק ברפואה מטיפול ממוקד מטופל לאחד של מערכות, אלגוריתמים ופרקטיקות מבוססות הנחיות. נראה שישנם גורמים תורמים שונים, כשהברור ביותר הוא הדחיפה למודל תאגידי של רפואה על ידי ארגונים גלובליים ולאומיים שונים עם אינטרסים מנוגדים. למרבה הצער, חלק גדול ממנו נתמך על ידי רופאים בורים ומבועתים הכפופים למערכת הרפואה, ולא לעיסוקה.
עם הופעתה של הרפואה הטכנוקרטית המודרניסטית הזו הגיעה הפוביה מליטיגציה והולדתו של תחום חדש ברפואה - רפואה מתגוננת. אמנם זו אינה תת התמחות של הכרה כלשהי, אך היא נהוגה במלוא היקפו על ידי כל הרופאים המודרניים ללא קשר להתמחותם. הנסיעה לצד האפל הזה הייתה ומתרחשת בקצב מהיר מבלי שרוב הרופאים עסוקים בעבודה שעות ארוכות ובניהול משפחות ואחריות אישית.
שיטות העבודה התפתחו עם הזמן כתוצאה מכך, המשתמשות בטקטיקות מבוססות פחד כדי לכוון את קבלת ההחלטות של המטופל. משוב המטופלים מציע לרופאים לעסוק בדפוס של שיתוף מידע מבוסס פחד, המייעץ לביצוע טיפולים שאם לא ייעשו, עלולים להוביל לתוצאות קטסטרופליות. חלקם גם קיבלו מועדים לחיות אם עצתם לא בוצעה. זה מקרה של עבודה על כף הרגל האחורית ולא על כף הרגל הקדמית. זה מנוגד למדי לשבועת היפוקרטס ולעקרונות רפואיים המדגישים קבלת החלטות משותפת כשהרופא רק מסייע לתוצאה. הפחד מתפכח ויוצר מצב של בלבול ואזעקה. בנסיבות אלה, לא ניתן לצפות ממטופל לקבל החלטה רציונלית ונכונה לגבי בריאותו בצורה מושכלת. נותרה להם רק ברירה אחת ורק נאמר להם מה זה.
בעוד שהבסיס של הרפואה מבוסס על הסכמה מדעת מלאה וחופש בחירה, הרופא של ימינו מבטיח שהוא או היא החדירו למטופל מספיק 'מידע' (בעיקר בור ומונע על ידי הפחדים שלו) למטופל שלא תהיה לו ברירה אלא לעשות מה שייעצו להם.
לאחרונה פנתה אליי משפחה שנזהרה בחיסונים והגיעה אליי לאחר שבילתה חודשים רבים בקריאה בספרות זמינה, לרבות כזו הנוגדת את עצות בריאות הציבור. למרות שחזרתי מילה במילה מהן ההנחיות בנושא, הם רצו רק חיסונים מסוימים מחוץ ללוח הזמנים כולו. השלט הצהוב המהבהב 'זהירות לפני שתמשיך' המשיך להבהב לעברי כאילו מזהיר אותי מהסכנות שבפתח. מכיוון שזה היה מצב מביך עבורי, הזמנתי את ארגון ההגנה שלי להכוונה. יעצו לי שבסופו של דבר חשובים בהקשר זה שני דברים – מהי בחירת המטופל לאחר דיון, ומה כתוב בהערות הייעוץ? הייתה לי את התשובה לראשון ולגבי השני, הייתי צריך לוודא שהמילים שלי (וכל אלפבית) לא יאשרו בשום צורה את ההחלטה שלהם ולא יתאימו לגישה המרכזית. למרות שזה נראה מוזר שאני רופא משפחה שעובד עבור המטופל ומשפחתו, הייתי צריך ללמוד את הצעד החשוב ביותר של הגנה עצמית בקריירה שלי.
לכל טיפול רפואי (כולל פרוצדורה) יש סיכונים ובמקום שיש סיכון, צריכה להיות בחירה. רופאים כיום מתרגלים את אמנות ההגנה העצמית (בדומה למתרגל אומנות לחימה), מחזיקים פנים ישרות, הימנעות מקשר עין ומדעות כנות, והסטת אחריות. החשש מלומר משהו שעומד להסתכן בהתדיינות וסביר להניח שלא יתקבל על ידי חבריהם בדיון בבית הדין שוקל כבד במהלך ההתייעצויות. ביטול הנחיות הוא למעשה חטא בלתי נתפס שנושא עמו השלכות אדירות ונטל עלות כבד. פחדים אלה מופצים גם על ידי חיבור דיסקרטי של ארגוני הגנה רפואית ומוסדות הוראה רפואית וגופים רגולטוריים. 'עבודת הצוות' מבטיחה ציות מהרופא האשם באמצעות תהליכים מוטים ובלתי הוגנים שעלולים להימשך שנים. אין ספק, הדבר מותיר את הרופא בטראומה רגשית ומצולק, מקופח כלכלית עם אובדן מוניטין ובסופו של דבר ביטחון עצמי. אין זה פלא שרופאים מבטיחים ציות בדיוק כמו ילדי בית ספר יסודי, ולא מאתגרים את האורתודוקסיה.
בעבר הלא רחוק, נקלעתי למערבולת הנ"ל והסתובבתי מהוועדה הרפואית לארגון ההגנה שלי ולבסוף הודיתי בתבוסה. זה הסתכם בהפרה משפטית למרות שטיפלתי במטופלת שלי ושמרתי עליה לאורך כל הדרך. לא מחאו לי כפיים על הטוב שעשיתי, אבל בהחלט ביליתי 'זמן' בתשובה על חטאיי. הטראומה מהחוויה הזו נמשכה זמן רב ויצרה בי פחד לא להתעסק עם המערכת, בירוקרטיה חסרת רחמים שאיבדה את נשמתה. ברגע שננשך, תמיד אהיה ביישן פעמיים.
כפי שקורה למטופלים, הפחד מעיב את עיבוד המידע ואת שיקול הדעת של הרופא ומביא תמיד להתאמה כפויה. רופא מאובן ומאובן (מבוהל הן מהוועדה הרפואית והן מהמטופל) מהווה ללא ספק סיכון גדול לציבור. אם זה כך, עדיף להם לפרוש מחובותיהם הרפואיות כדי להגן על המטופלים והציבור, ואחרון חביב, למען ביטחונם. אנו עושים זאת עבור כל המקצועות כמו משטרה ואכיפת חוק, חינוך וכו' אם מזוהה איום על הציבור. שירותי הבריאות צריכים להיות בראש הרשימה הזו וראוי לעדיפות עליונה.
שקיפות ופתיחות הם שני הגשרים שעליהם נוסע המטופל כדי לקבל החלטות מושכלות הנוגעות לצרכי הבריאות שלו. בתחום הבריאות, אימוץ גישה טיפולית רחבה או קבלת החלטות לשמירה על הקהילה הרחבה היא תופעה נדירה והיא חורגת מהפרקטיקה המקובלת. גישה כזו מופעלת רק בזהירות רבה תוך התחשבות בבחירות ובנסיבות האישיות, במצבים רפואיים ובהיסטוריה רלוונטית אחרת כמו גנטיקה ומשפחה. הרצון החופשי חשוב ביותר ואינו ניתן למשא ומתן.
הדבר נובע מהעקרונות המובנים עתיקי היומין של אוטונומיה גופנית, ריבונות וחופש בחירה של יחידים. החלטות הקשורות לבריאות צריכות להתקבל תמיד בשיתוף עם רופא וצריכות להיות נקיות מכל כפייה, איומים, פחד מפעולות תגמול, ולבסוף מבוססות על חשיפת מידע חסרת פניות. עם כל מה שהתרחש במהלך 3 השנים האחרונות, האם הרופא המודרני בן המאה ה-21 יכול להתאמן בחופשיות בחברה דמוקרטית ללא מטח הבירוקרטיה שיכביד עליהם? במילים אחרות, השאלה שיש לשאול היא 'האם רופא היום יכול להיות רופא?' פסק הדין למרבה הצער חומק מדיון וצריך ליזום על ידי הציבור. אני אומר 'תנו לרופאים להיות רופאים'.
מאמר זה הוא גרסה מחודשת של מאמר שפורסם במקור כאן על ידי הספקטייטור אוסטרליה.
